מכתב  הרב

 

בלב כואב ובצער עמוק, אני חוזר ומעתיק כאן, אור לט"ו באב תשע"ה, דברים שכתבתי ב"מכתב הרב" לתושבי הר אדר לפני עשר שנים, בחודש תמוז התשס"ה

תושבי הר אדר היקרים,

בתשובה לתושבים לא-מעטים שפנו אלי ובקשו שאגלה דעתי, בעקבות אירועים אלימים הנעשים מתוך "מניעים דתיים" כביכול להם היינו עדים בשבועות האחרונים, הנני מביא בכתב דברים שהבעתי פעמים מספר בעל-פה בדרשותי בבית-הכנסת ובהופעותי בתקשורת. 

...

על שופך-דם ברחובות ירושלים

ירושלים של מטה היא עיר שמכנסת אל תוכה ומתוכה קבוצות של בני-אדם ופרטים שונים באמונתם, בהתנהגותם ובערכים שלהם. אין בהתכנסותם יחד בירושלים כדי מתן לגיטימציה הדדית ומאז ומתמיד הייתה העיר לזירת מאבק בין קבוצות.

 

• אחריותו ותפקידו (וסיבת קיומו) של השלטון העירוני והממלכתי לוודא שכל אחת מהקבוצות תוכל להיאבק על ערכיה ללא שפיכות דמים.

• מי שעבר על החמורה שבעבירות מן התורה, חילל את ה' וטימא את קדושתה של ירושלים הוא האדם שההין לאחוז בסכין ולהתנפל על בני-אדם כדי לשפוך את דמם. העובדה שעשה זאת "בשם התורה" כביכול, או "למען קדושת ירושלים" רק מוסיפה על חומרת מעשהו. מקומו של האיש הזה הוא מחוץ לקהילה. ציבור הנותן לו לבוא בתוכו אינו יכול להיקרא "קהל קדוש". 

עדת קורח: אלימות באצטלה דתית

העובדה שפעולות אלימות נעשות על ידי אנשים דתיים גורמת לרבים בציבור הרחב שאט-נפש וזעזוע. אולם התופעה של גיוס האמונה הדתית למטרות המנוגדות מהותית לתורת-ישראל ולהלכה איננה חדשה. כבר עדת קורח, המורדים באדון הנביאים, משה רבנו ע"ה,  באו בשם ה', בשם הקדושה כביכול:

וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה': (במדבר טז, ג)

קורח והחוברים אליו ראו עצמם יותר "דתיים" ממשה רבנו והחמירו על עצמם יותר מדרישות התורה. משה אמר להם בשם ה' להטיל בטליתם (בבגדם) חוט תכלת אחד והם הלכו עם טלית שכולה תכלת. בהנהגתם החיצונית הם נראו יותר "יהודים", יותר דתיים, יותר חרדים מכולם. קל להזדהות עם טענתה של עדת-קורח ולהצדיקה בשם השוויוניות, בשם העממיות, נגד ההתנשאות. דרכה של עדת-קורח היא לכאורה הדרך הקלה: לטעון שקדושת כל העדה היא דבר נתון ולהשתמש בסממנים ובהנהגות חיצוניות ללא מחויבות מוסרית אמיתית.

משה רבנו הורה את הדרך הקשה המחייבת חיים של לימוד, העמקה ועמידה במבחנים מוסריים מחמירים ברמת הפרט והחברה כולה; בין אדם לבין עצמו; בין אדם לחברו; בין אדם לה'. לא "כולם קדושים": לא כל יהודי קדוש רק משום שנולד יהודי; לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול. הדרך הקשה אותה הורה משה תוביל לכך שיהיו בני-עליה והם מעטים אך ראויים להיות דוגמא לרבים.

על פי הכתוב פתחה הארץ את פיה ובלעה את קורח וכל עדתו אך הקורחיות נותרה על פני-האדמה. היא מיוצגת על ידי יהודים המתעטפים בטליתות שכולן תכלת, רוממות-אל בגרונם וחרב-פיפיות בידם. טוענים "כולם קדושים" אך הם נטולי-קדושה. הם טוענים ש"בתוכם ה'" אבל אין להם א-להים. הם אינם "עשבים שוטים" ולא באו מתוך "קהל קדוש".  

בעיית האלימות היא בעיה חמורה הנוגעת לחברה הישראלית על כל מגזריה ורבדיה. אנו חיים בחברה אלימה וחשופים לאלימות או לוקחים בה חלק בעצמנו מדי יום ביומו. הדרך מן האלימות אל המוסריות תלויה בכל אחד ואחת מאתנו, בכל משפחה ובכל יישוב וקבוצה בחברה. הפתח לתקווה נמצא בידינו בשינוי התנהגות יום-יומי. אנו יכולים וחייבים לחיות בחברה מוסרית ובטוחה יותר.

 

הרב נפתלי רוטנברג

רב היישוב הר אדר