הסיפור מתחיל לפני כ- 20 שנה כאשר באו המתיישבים הראשונים לבנות את ביתם על גבעת הרדאר. פנינו אל דוד אפרתי בן דור המיסדים, אשר הפך ברבות הימים לראש המועצה הנבחר הראשון של הישוב, לשמוע על קורותיו של בית הכנסת.
דוד אפרתי, איש דתי בעצמו, מספר:
" נכנסנו לביתנו בחנוכה תשמ"ו (1986) . בין המשפחות הראשונות שהגיעו לישוב בימים ההם היו גם מעט משפחות דתיות. משפחות אלה החלו באיתור מקום בישוב הקטן לקיום תפילה לפחות ביום שבת.
קבלת השבת הראשונה התקיימה בביתו של דן סממה שכיהן בהמשך כיו"ר מזכירות העמותה.
את תפילת יום שבת למחרת, קיימנו במשרדו של מזכיר העמותה. אלתרנו תיבה משולחן העבודה של המזכיר, ארגנו ספסלים, ארון קטן ששימש ארון קודש ובהעדר ספר תורה, קראנו את פרשת השבוע מספר תנ"ך פשוט.
בשבת הבאה כבר שאלנו ספר תורה ממושב יד רמב"ם המושב של הורי ושל הורי אשתי זהבה, וארגנו ריהוט בסיסי לבית הכנסת".
כך זה התחיל.
"את חגי תשרי חגגנו במקום 'מפואר', ממשיך דוד,  ביתו של אחד המתיישבים, שהיה עדיין בשלבי בנייה ועוד לא אוכלס. את החשמל התקין בהתנדבות תושב אחר. ריהוט קבלנו מהמועצה הדתית מטה בנימין. עם הזמן בעלי הבית נכנסו לביתם והמתפללים חפשו בית אחר.
כך נדדו הלאה.
יום אחד קיבל הועד המקומי של הישוב קרוון שאותו הפכו כמה בעלי יוזמה למעין בר ששימש את ה"חלוצים והחלוצות"  למפגש חברים על כוס בירה קרה ומוסיקת קנטרי.
אם הקרוון יכול לשמש בר בשעות המאוחרות של הלילה מדוע לא ישמש מקום תפילה בשעות המוקדמות של ערב שבת וביום שבת למחרתו?
וכך היה.
בערב שבת שרו בקרוון את  שיר השירים ולכה דודי ועם סיום התפילה הזיזו את ארון הקודש  והספסלים והמקום הפך לבר רועש שאדי בירה ושירת בלוז מלאו את האווירה הדחוסה בין כתליו.
למחרת ביום שבת חזרה השכינה לשכון בקרוון וקולות תפילה ופיוטים נשמעו למרחוק.
אגב שולחנות הבר שימשו מחיצת הפרדה בין נשים וגברים במהלך התפילות...
עם הזמן התקבל קרוון גדול יותר ומרווח בו עבר לשכון בית הכנסת.
מכאן התגלגלו הדברים במהירות.  ב-  26 בינואר 1989 הוקמה עמותה שנקראה 'עמותת בית הכנסת הראל בהר אדר' והיא נרשמה כדין. התארגן גוף הפעילים מייסדי העמותה והחלה פעילות .
מן הראוי לציין שהמציאות גיבשה את קהילת המתפללים. אשכנזים וספרדים התפללו יחד ונהנו מנוסחי ולחני התפילה של העדות השונות. מנהג זה השתרש בישוב והיום בבית הכנסת הראל תוכלו לשמוע את תפילת שחרית בנוסח אשכנז, את תפילת מוסף בנוסח ירושלמי ואת קריאת התורה בנוסח יהודי תימן או מרוקו.
גרעין המתפללים התפנה עתה לפעילות גיוס התרומות וקבלת האישורים המתאימים להקמת בנין הקבע של בית הכנסת .
תרומה ראשונית התקבלה ממשרד הדתות, אבל עיקר התרומות להקמת הבניין גויסו מהתושבים עצמם. יוסי הראל, תושב הישוב בעבר,  עמד בראש מבצע ההתרמה הגדול. וכמו בבנין המשכן במסעי בני ישראל במדבר, כך תושבי הישוב פתחו את ליבם ואת ארנקם ותרמו ביד נדיבה לבנית בית הכנסת.
גויס סכום נכבד אשר יחד עם תרומות ממשרד הדתות ומהמועצה המקומית אפשרו להתחיל את הבנייה.
ביום כ"ח באייר התשכ"ז הונחה אבן הפינה לבית הכנסת "הראל" בהר אדר בהשתתפותו של שר הפנים דאז הרב אריה דרעי.
האדריכלית, הקבלן ומעצבת הפנים שגויסו למשימה, הכירו בהזדמנות המיוחדת שהזדמנה להם, ראו בעבודתם שליחות קדושה ועשו אותה במחירים סבירים ובחפץ לב.
מספרים על הקבלן, יהודי יקר, שגויס על ידי נתנאל מאמו, ישעיהו פרידמן שמו, יהודי דתי אז כבן 70, בעל זרועות ברזל וגוף אדיר, שהיה מגיע לאתר מידי יום ביומו ובחר בעצמו את לוחות האבן שיצפו את הבניין. עמד והשגיח על סיתות האבן במקום ודאג שכל רכיב יהיה במקומו המדויק. הוא גם סייע לאדריכלית למקם את ארון הקודש שיפנה בדיוק נמרץ לעבר הר הבית.
בנוסף לתרומות הכספיות, היו תושבים מהישוב שעסקו בתחומים שונים הקשורים לבנייה, ואחרים אשר תרמו חומרים, ציוד ושעות עבודה. זה תרם אבן ממפעל השיש שברשותו, זה תרם עבודות אינסטלציה וזה תרם עבודות חשמל.
תושבים אחרים נתנו סכומי כסף נכבדים להנצחת יקיריהם על ידי הקמת האלמנטים המעצבים את פנים בית הכנסת.
בשעה טובה ומוצלחת ביום א' בניסן התשס"א (2001) התקיים טקס חנוכת בית הכנסת ברוב עם פאר והדר.

זהו הסיפור המופלא על קבוצת פעילים ששום מכשול לא עמד בפניהם, על קהילה
שבנתה במו ידיה את בית תפילתה, זהו סיפור  הקמתו של בית-הכנסת "הראל".